החלטה בתיק ת"א 13403-01-12

1.       בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות מקומית לדון בה.

העובדות וההליכים

2.       ביום 8.1.12 הגיש התובע תביעתו זו שעילתה הפרת הסכמים שנכרתו בין הצדדים.

3.       בפתח כתב ההגנה שהגישו, טענו הנתבעים כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתביעה, שכן הסמכות המקומית לדון בה מסורה לבית משפט השלום בירושלים.

4.       בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעים תביעה שכנגד. התובע הגיש כתב הגנה לכתב התביעה שכנגד, שבו גם התייחס לנושא הסמכות המקומית.

5.       ביום 6.11.12 התקיימה ישיבת קדם משפט, שבה טענו הצדדים בנושא הסמכות המקומית.

6.       ביום 8.11.12 ניתנה על ידי החלטה מפורטת ומנומקת, שבה קבעתי כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתביעה, כי הסמכות המקומית לדון בה מסורה לבית משפט השלום בירושלים, והוריתי על העברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים.

7.       התובע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי לבית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 29206-12-12). בית המשפט המחוזי החליט כדלקמן:

"בהסכמת הצדדים, אני מבטל את החלטת בית המשפט קמא בענין הסמכות המקומית מיום 8.11.12, על מנת שעד 4.2.13 יהיו המשיבים רשאים להגיש בקשה מסודרת לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות מקומית. להסיר ספק, בניגוד למה שנאמר בתשובת המשיבים, מדובר בכתבי טענות כתובים מחדש, הכוללים את כל הטענות שבדעת המשיבים להעלות, ואת כל הראיות שברצונם להגיש כדי לתמוך בטענותיהם העובדתיות, ואת ההפנייה לאסמכתאות שמבקשים להסתמך עליהם, ובשום פנים לא בדרך של הפנייה לכתבי טענות קודמים. הבקשה תידון לפי תקנה 241 ובית המשפט קמא יחליט  בה".

8.       בעקבות החלטה זו הגישו הצדדים בקשה, תגובה ותשובה, שבהן חזרו על טענותיהם לעניין הסמכות המקומית. אף אחד מן הצדדים לא צרף לטענותיו תצהיר או ראיות.

דיון והכרעה

בחינת סוגיית הסמכות המקומית:

9.       בסעיף 24 לתגובתו טוען התובע: "אולם עיקר העיקרים הוא כי שאלת הסמכות המקומית נבדקת עפ"י הסעד המבוקש בלבד", ומפנה לפסיקה אשר לטענתו תומכת בעמדתו. דא עקא כי שגגה יצאה מלפני התובע: מבחן הסעד המבוקש הוא המבחן שבו נבחנת שאלת הסמכות העניינית, ולא שאלת הסמכות המקומית. אף הפסיקה שאליה מפנה התובע היא פסיקה המתייחסת לשאלת הסמכות העניינית ולא לשאלת הסמכות המקומית.

10.   סוגיית הסמכות המקומית נבחנת בהתאם לזיקות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בתביעה שאינה במקרקעין, וכזו היא התביעה במקרה זה, על התובע לראות שמתקיימת לפחות אחת מהזיקות המנויות בתקנה 3 לתקנות, לבית המשפט שבאזור שיפוטו הוגשה התביעה, על מנת לבסס טענתו כי לאותו בית משפט סמכות מקומית לדון בה.

11.   יש לבחון, איפוא, אם במקרה זה מתקיימת אחת מהחלופות שבתקנה 3 לתקנות. כבכל בקשה לסילוק על הסף, התשתית העובדתית המשמשת בסיס להכרעה בה היא זו הנטענת בכתב התביעה. בית המשפט אינו בוחן את העובדות הנטענות בתביעה, אלא יוצא מהנחה כי אלה אכן העובדות כהוויתן. אפנה בהקשר זה, לדוגמא לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח' (22.6.08):

"כלל דיוני נוסף, המנחה את פסיקת הערכאות בתחום טענת סף של התיישנות, כמו גם בטענות סף דיוניות אחרות, הוא כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות, כשלעצמן, במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות, שעניינן אמור להתברר במשפט גופו. לפיכך, לצורך בחינת טענות בענין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות (ההדגשה אינה במקור)" (פסקה 16 לפסק הדין).

12.   למען שלמות התמונה אזכיר כי בהתאם לתקנה 9(6) לתקנות חובתו של תובע לפרט בכתב התביעה את "העובדות שמראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה". בעת בחינתה של סוגיית הסמכות במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף בוחן בית המשפט אם העובדות המפורטות בכתב התביעה כעובדות המקנות סמכות לבית המשפט, אומנם מקנות לו סמכות.

13.   מכאן אעבור לבדוק אם בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה בהתאם לאחת מחלופותיה של תקנה 3 לתקנות.

תקנה 3(א)(1):